העלה האחרון
מאת: או. הנרי
סו וג'ונסי,שתי אומניות,גרו בסטודיו,במרומי בית לבנים בן שלוש קומות ברובע גריניצ' ווילג'.
הן נפגשו באחת מהמסעדות העממיות וגילו דברים רבים במשותף,והחליטו לגור יחד בסטודיו המוזכר.
זה קרה בחודש מאי.
בנובמבר,התהלך לו ,בהילוך בוטח,זר , סמוי וקר-דלקת ראות,ובאצבעותיו המקפיאות נגע באדם אחד כאן ובאחר שם.מפיל קורבנות לעשרות.
הוא הלם בג'ונסי.היא שכבה במיטת הברזל ולא זעה כשהביטה מבעל לשמשות הקטנות אל הצד האטום של הבית הסמוך.
בוקר אחד, הזמין רופא את סו אל המסדרון.
"יש לה סיכוי של אחת לעשר, וזה בתנאי שהיא תרצה לחיות",
"הגברת הקטנה שלך הכניסה לה לראש שהיא לא תחלים,האם יש משהו שמעסיק אותה,ויכול להסיח את דעתה?".
סו ענתה,"היא רצתה לצייר יום אחד את מפרץ נפולי",
"האם יש משהו מלבד הציור כגון גבר,אשר מעסיק את מחשבותיה?" שאל הרופא,
"אין דבר כזה" ענתה לו סו.
"אעשה כל מה שהמדע יכול" אמר הרופא "אבל כל פעם שהחולה מתחיל את הספירה לאחור אני מוריד חמישים אחוז מכח הריפוי של התרופות", "אבל אם תגרמי לה לחשוב על משהו אחר, אני מבטיח לך בשבילה סיכוי של אחת לחמש,במקום אחת לעשר".
סו נכנסה לחדר של ג'ונסי ובידה לוח הרישום שלה.ג'ונסי שכבה ופניה לחלון.סו חשבה שג'ונסי ישנה.
היא החלה ברישום איור לכתב עת כשלפתע שמעה קול חרישי חוזר ונשנה פעמים אחדות.היא נגשה במהירות את המיטה. עיניה של ג'ונסי היו פקוחות לרווחה והיא הסתכלה אל עבר החלון וספרה-ספרה לאחור.
"שניים עשר" אמרה "אחד עשר" "עשרה" ו"תשעה" ו"שמונה" ו"שבעה" כמעט בנשימה אחת.
מה מהיה שם לספור? לא נראו שם אלא חצר ריקה וצידו האטום של הבנין. קיסוס ישן טיפס על קיר הלבנים.הרוח הקרה של הסתיו תלשה את העלים מן המטפס והענפים נצמדו עירומים אל הקיר המתפורר.
"מה קרה?" שאלה סו.
"שישה" אמרה ג'ונסי בלחש "הם נושרים מהר, לפני שלושה ימים היו כמעט מאה,ועכשיו נשארו רק חמישה".
"חמישה,מה,תגישי לסו שלך",
"עלים על הקיסוס,כשינשור האחרון גם אני אצטרך ללכת",
"שטויות" אמרה סו,"מה בין נשירת עלים להחלמה שלך? הרי הבוקר הרופא אמר לי שהסיכויים שלך להבריא הם עשר לאחת.זהו סיכוי טוב,כמעט כמו זה שיש לנו בניו יורק בנסיעה בחשמלית,נסי לאכול קצת מרק."
"הנה נושא עוד אחד.לא,אני לא רוצה שום מרק. נשארו ארבעה.אני רוצה לראות את האחרון נושר לפני שיחשיך,אז גם אני אלך".
"ג'ונסי הבטיחי לי שלא תפתחי את העיניים ותביטי החוצה עד שאגמור לעבוד,אני צריכה למסור את הרישומים מחר, ואני צריכה את האור מהחלון, אחרת אוריד את התריס."
"את לא יכולה לרשום בחדר השני?" שאלה ג'ונסי בקרירות,
"אני מעדיפה להיות עלידך,חוץ מזה, אני לא רוצה שתסתכלי על העלים האלה כל הזמן" אמרה סו.
"תגידי לי ברגע שתסיימי" אמרה ג'ונסי ועצמה עיניה,לבנה ודמומה בשכיבתה כמו פסל שנפל, "כי אני רוצה לראות את העלה האחרון נושר.אני עייפה מלחכות,עייפה מלחכות,רוצה להשתחרר ולרחף לי ממש כמו עלה עייף ומסכן".
"תנסי לישון" אמרה סו,"אני יוצאת לדקה לברמן,שידגמן לי את הכורה הזקן,אל תזוזי עד שאני חוזרת."
ברמן הזקן היה צייר שגר בבניין, בן למעלה מששים,הוא היה כשלון אמנותי. תמיד עמד לצייר יצירת מופת אך מעולם לא התחיל בה. מעט פרנסה מצא כששימש דוגמן לאמנים צעירים. הוא שתה ג'ין בלי די, ועדיין דבר על יצירת המופת שלו העתידה לבוא. הוא היה זקן ומהיר חימה וראה עצמו ככלב שמירה שתפקידו להגן על שתי הציירות הצעירות בסטודיו שלמעלה.
היא מצאה את ברמן במאורתו האפלולית למטה.היא ספרה לו על ג'ונסי ומחשבת השטן שלה. ברמן לעג לדמיונות השטותיים האלה.
"היא מאד חולה וחלשה,והחום ממלא את ראשה ברעיונות מוזרים". אמרה סו.
ג'ונסי ישנה כשסו וברמן נכנסו לסטודיו,סו הורידה את התריס.בחוץ ירד גשם קר מעורב בפתיתי שלג.
כשתהעוררה סו למחרת בבוקר מצאה את ג'ונסי לוטשת עיניים בוהות בתריס המורד.
"תרימי אותו,אני רוצה לראות" פקדה בלחש, סו נשמעה לה.
אך הנה, לאחר הגשם הסוחף ומשבי הרוח הפראיים שנמשכו כל הלילה הארוך, עדיין נותר עלה ירוק כהה ליד גבעולו, אך קצותיו המשוננים כבר הצהיבו בצהוב רקבון, ובאומץ נאחז בענף אחד. "זה האחרון" אמרה ג'ונסי "חשבתי שהוא בטח ייפול במשך הלילה,שמעתי את הרוח,היום הוא ייפול, ואז אני אמות".
"די חמודה שלי" אמרה סו "תחשבי עליי, מה אעשה בלעדייך?",
ג'ונסי לא ענתה, מחשבת השטן השתלטה עליה.
היום החל לרדת,ובאור הדמדומים יכלו לראות איך העלה הבודד נאחז בגבעולו מול הקיר. ובלילה, נשבה שוב רוח הצפון והגשם המשיך להצליף בחלונות.
כשהאיר הבוקר פקדה ג'ונסי להרים את התריס. עלה השיח עדיין היה שם.
שעה ארוכה שכבה ג'ונסי והביטה בו, אחר כך קראה לסו שבחשה מרק עוף על כירת הגז.
"הייתי ילדה רעה,סו"אמרה ג'ונסי, "העלה האחרון הצליח איכשהו להשאר שם כדי להראות לי כמה שהייתי רעה. זה חטא לרצות למות,את יכולה להביא לי עכשיו קצת מרק,וקצת חלב עם טיפת יין פורט".
כעבור שעה אמרה "סו, יום אחד אצייר את נמל נפולי".
הרופא בא אחר הצהריים ואמר כי סיכוייה של ג'ונסי שקולים. ב,בטיפול טוב תנצחי, ועכשיו אני חייב לרדת לראות מקרה אחר שיש לי פה,מר ברמן, הצייר, איש חלש וזקן, אין לו שום תקווה, היום יילקח לבית החולים".
למחרת אמר הרופא לסו כי ג'ונסי יצאה מכלל סכנה.
אחר הצהריים נגשה סו לג'ונסי ששכבה במיטה וסרגה צעיף צמר.
"יש לי משהו לספר לך, מר ברמן מת היום מדלקת ראות בבית החולים, הוא היה חולה רק יומייים.החצרן מצא אותו בחדר שלו למטה,חסר אונים מרוב כאבים, נעליו ובגדיו היו רטובים לגמרי וקרים כקרח. אף אחד לא הבין איפה היה בלילה נורא כל כך. אחר כך מצאו פנס וסולם וכמה מכחולים מפוזרים ופלטת עם ירוק וצהוב מעורבבים עליה,ותסתכלי מהחלון,בעלה האחרון שעל הקיר. לא שאלת את עצמך למה הוא זז ברוח? הה חומד, זאת יצירת המופת של ברמן, הוא צייר אותה שם בלילה שבו נשר העלה האחרון".
