מדוע ירוקים עצי המחט

מדוע ירוקים עצי המחט
ע"פ מעשיה משבט הטאפלר
(סיפרה: עפרה קיפניס, עיבוד: שרון אביב)

פעם אחת לשבט בני האדם שחיו ליד הערבה הקרה לא היה ציד לצוד, לוחם אחד יצא אל שטח הציד ולא מצא דבר, הוא הגיע אל גבול איזור הציד, אחריו היו רק ביצות. הוא ידע שמסוכן באזור הביצות, אך מכיוון שלא היה לו שום ציד ולא רצה לחזור הביתה עם שק ריק, החליט לחצות את הגבול. הוא נפל אחורנית והתגלגל וכשנחת, הרים ראשו וראה מחזה מוזר, שבע ארנבות חלפו על פניו, ועליהם שבעה אנשים קטנים עם אוזניים מחודדות אוחזים באוכפים קטנים, ורוכבים. המחזה היה משונה כל כך, שהוא צחק צחוק גדול. האנשים שמעו את צחוקו הביטו בו ואמרו: "כנראה לא סתם הגעת הנה היום, אנחנו שבט האנשים הקטנים, חיינו זמן רב בשלוה, אך לפני זמן מה הגיע הנה מפלצת המאיימת על חיינו, היא אפילו נשכה כמה מאיתנו, האם אתה, בכלי הציד שלך, תוכל לעזור לנו?". "בשמחה" אמר הלוחם, "אם תתארו לי איך נראית המפלצת, אצא להלחם בה", "יש לה עיניים חודרות, שיניים חדות, אוזניים זקורות, פרווה עבה וזנב ארוך". הבטיח הלוחם לעזור לאנשים הקטנים, ויצא לחפש את המפלצת באזור הביצות. חיפש אך לא מצא דבר, אז ראה פתאום סמור, וחשב, זה יום המזל שלי, הוא צד את הסמור, פשט את עורו, תלה אותו על החגורה, ואת בשרו תחב לשק הציד. הוא חזר אל האנשים הקטנים להגיד להם שלא מצא את המפלצת, אך הם הביטו בו בעיניים פעורות ואמרו: "זהו זה תפסת אותה". "אה זה..זה סמור" אמר הציד, "לא", אמרו האנשים, "זו היא המפלצת, אתה הצלת אותנו ואנחנו רוצים להודות לך". "אין צורך באמת", אמר הלוחם "זה עזר גם לי", אבל האנשים התעקשו ואמרו: "אנחנו רוצים לתת לך במתנה את הדבר שאנחנו יודעים לעשות, לנו יש מי חיים, מים שאם שותים אותם, החולים מבריאים והחיים לעולם אינם מתים". "מצוין" אמר הלוחם, "אצלנו, בשבט בני האדם, הפחד הגדול ביותר הוא הפחד מחולי ומוות".
הם קבעו לפגוש אותו ביום הראשון של החורף, היום הקצר בשנה ולתת את המתנה לבני האדם, אז נפרדו והצייד חזר הביתה. כשהגיע סיפר לאנשי השבט על האנשים הקטנים, ועל מי החיים, והאנשים אמרו לו: "אתה המצאת את זה, אתה חלמת את זה", "לא", אמר, "הנה ההוכחה – הסמור", אבל ככל שאמרו לו שוב ושוב אתה המצאת אתה חלמת, אט אט החל להאמין שהוא אכן חלם את זה, ושכח את הפגישה. האנשים הקטנים לא שכחו, הם הכינו את מי החיים בבקבוקים זעירים וביום המיועד, יצאו למסע אל הכפר של בני האדם. כשהגיעו הכפר היה שומם, לא חיכה להם אף אחד, לא הצייד ולא האחרים. הם חיפשו ומצאו רק שתי נשים, אחת צעירה מאד, והשניה מבוגרת מאד, אשר ישבו וניסו ליבש את הכביסה שלהן בקרן השמש היחידה שחדרה דרך ענני הכפור. כשהנשים ראו אותם, הן צחקו צחוק גדול לנוכח המראה המשונה, הן התגלגלו מצחוק, והאנשים הקטנים נעלבו, פעם אחת בגלל הצחוק שצחקו, ופעם שנייה בגלל הלוחם ששכח את הפגישה. הם הסתובבו וחזרו על עקבותיהם. אך בגודל כעסם השליכו את בקבוקי מי החיים על הארץ. מי החיים חלחלו אל האדמה אל השורשים של עצי המחט ששתו אותם, ולכן עד עצם היום הזה אנשים חיים ומתים אך עצי המחט לנצח ירוקים!