לבו של עץ

לבו של עץ
מקור – אפריקה
(סיפרה במקור: לימור שיפוני)
(עיבדה וסיפרה מחדש (ואף יצרה מופע תיאטרון סיפור נפלא): רוני אשור)

יום אחד יצא מר ארנב לטייל. הוא התרוצץ על פני הערבה רחבת הידיים, קיפץ לפה רץ לשם, הלוך וחזור ונהנה מאוד. אבל, כעבור כמה זמן הרגיש מר ארנב שמאוד מאוד חם לו. השמש הכתה באדמת הערבה בחוזקה ולא היה צל בשום מקום. לא עץ, לא שיח ואפילו לא פרח קטן שמתחת לאחד העלים שלו אפשר היה להסתתר. מר ארנב ממש ממש הזיע. פתאום הבחין בצמרת של עץ רחוק רחוק, כמעט בקצה האופק. הוא רץ אליו במהירות, התקרב, התקרב וראה שעץ באובב גדול ניצב מולו. מר ארנב הגיע לקצה של הצל שהטיל העץ ועצר לפניו. "שלום לך עץ," אמר כשהוא מביט למעלה, "אני יכול בבקשה לשבת בצל שלך?" העץ הניע את ענפיו, רשרש בכל העלים שלו וענה "כן, בודאי." "תודה!" קרא מר ארנב וזינק אל תוך הצל. הוא ישב כמה זמן בצל הנעים, הרוח הקרירה ליטפה את פרוותו ועורו והוא נרגע. בדיוק באותו רגע, הניע העץ את ענפיו, רשרש בכל העלים שלו ו"טרח!" תפוח עסיסי נפל ועצר מול ארנב. "יא! איך ידעת שאני רעב וצמא?! תודה, באמת תודה!" אמר ארנב, הרים את התפוח, אחז בו בשתי כפותיו וכרסם אותו בזהירות. כשסיים את התפוח, חפר גומה קטנה באדמה, טמן לתוכה את זרעי התפוח וכיסה. אבל, בגלל שהזיעה התייבשה לו על העור מתחת לפרווה, נורא נורא גרד לו. מה ארנב הרים ראש אל העץ ושאל "עץ, אכפת לך אם אתגרד לך על הגזע? נורא מגרד לי." העץ הניע את ענפיו, רשרש בכל העלים שלו ואמר "כן, בודאי." מר ארנב לא חיכה לרגע. תוך כדי שקרא "תודה!" הוא רץ אל הגזע, נצמד אליו בגבו והחל מתגרד. הוא גרד את כל הגב, את החזה, את הזנב, קצת מאחורי האזניים, את החוטם עד ש…"ררררררההה!" קרא, "זה היה ממש כייף!." אז שמע את העץ מרעים בקולו "מר ארנב. משום שהיית מנומס ואמרת בבקשה ותודה, אני רוצה להודות לך. אני רוצה להראות לך את הלב שלי. רוצה?" "מה…" אמר ארנב, "לא ידעתי שלעצים יש לב.." "בטח שיש" אמר העץ, "רוצה לראות?" "כן! בטח!" אמר ארנב בהתלהבות. העץ פער סדק קטן בין הענפים והסדק התרחב לאורך הגזע, מטה מטה, עד שפגע בשורשים והעץ הגדול נפתח כמו ספר. "וואו!" חשב ארנב והתכוון לזנק פנימה "רק רגע!" קרא הבאובב, "לפני שאתה נכנס אתה צריך להבטיח שלא תיגע בדבר ולא תיקח כלום. מבטיח?" "מבטיח!" קרא ארנב ונכנס אל תוך העץ הפתוח. משני צדי השביל עמדו עצי פרי מכל המינים: תפוחים, אגסים, אפרסמונים, בננות, שזיפים… מר ארנב הלך ביניהם וריחרח. הריח היה טעים אבל ארנב הבטיח לא לגעת. אחר-כך הגיע לשדה גדול. השמש היתה נעימה – לא חמה מדי, רוח קרירה נשבה על השדה ומרחוק ראה מר ארנב גשר מעל נחל. הוא רץ לעבר הגשר, חצה אותו ומצא את עצמו בעוד שדה. השדה נצץ לאור השמש והנצנוצים היו משמחים. מר ארנב התרוצץ על פני השדה, רץ רץ רץ ופתאום ראה שהשדה עליו הוא רץ..מכוסה כולו…תכשיטים. אבנים מבריקות וצבעוניות, כסף, זהב – תכשיטים! בין שלל התכשיטים מצא ארנב טבעת יפהפיה. הוא התקרב, הרים אותה לרגע, התבונן בה וחשב לעצמו "כמה יפה!" אבל אז נזכר שהבטיח לא לגעת בשום דבר, הניח את הטבעת על הארץ במהירות וקיווה מאוד שהעץ לא שם לב. ואז הוא שמע את זה..דודום..דודום..דודום..מה זה? הלב של העץ. הארנב הסתכל סביבו ולא ראה דבר. הוא הלך בעקבות הקול והגיע לפתח של מערה גדולה וחשוכה. להכנס או לא להכנס? הארנב פחד אבל גם היה סקרן מאוד. בסוף החליט להכנס. הוא פסע אל תוך המערה ומלבד הקול ראה גם אור ירוק מכה על קירות המערה – דודום..דודום והגיע לחדר קטן. במרכז החדר עמד סלע גדול ועליו אבן יהלום עצומה. "כמה יפה" לחש לעצמו מר ארנב. אז שמע את קול העץ "מר ארנב, זה הלב שלי. נכון שהוא יפה?" "מקסים! מממדהים! תודה שהראית לי אותו, עץ." ארנב יצא מהמערה ואז שוב שמע את העץ "ארנב! בגלל שקיימת את ההבטחה שלך, לא נגעת בשום דבר ולא לקחת כלום, אני רוצה לתת לך מתנה. דבר אחד מכל מה שראית אתה יכול לקחת." מר ארנב רץ במהירות אל הטבעת שמצא, הרים אותה מן הארץ ושאל "ואת זה, אני יכול לקחת?" "בודאי" ענה העץ. מר ארנב לקח את הטבעת ורץ במהירות דרך השדה, על הגשר, דרך השדה הירוק, בין עצי הפרי, החוצה מן העץ והעץ נסגר. ארנב רץ הבייתה מהר מהר, הגיע, הקיש על הדלת וחיכה. פתחה – גברת ארנבת. "עצמי עיניים" אמר והיא עצמה. "הושיטי כף" והיא הושיטה. מר ארנב הניח את הטבעת בכפה של גברת ארנבת. "ועכשיו, פקחי עיניים!" היא פקחה וראתה את הטבעת "מממה?! זה בשבילי? תודה תודה תודה תודה" היא קראה ונישקה את מר ארנב מכל הכיוונים. הוא הסמיק ואמר "כן, כי אני אוהב אותך." "אבל מאיפה יש לך אותה?" שאלה ארנבת. מר ארנב סיפר לה את כל מה שסיפרתי לכם עד עכשיו אבל בסוף ביקש ממנה לא לגלות לאף אחד מנין הביא את הטבעת והיא הבטיחה. בבוקר שלמחרת שוב יצא מר ארנב לטייל וגברת ארנבת ישבה לה בשמש מחוץ לביתה. היא הביטה בטבעת נוצצת לאור השמש ונהנתה ממנה מאוד. פתאום הופיעה השכנה שלה – גברת צבוע. "הו..הוהוהו" אמרה גברת צבוע שתמיד השמיע מן קול צחוק מוזר כזה, "אני רואה שיש לך טבעת חדשההההה..מנין יש לך אותהההה?" "ממר ארנב" ענתה ארנבת, "נכון שהיא יפה?" הוסיפה והרימה את הטבעת מול האור. "יפההההה ודאי יפהההה ומאיפה יש אותה למר ארנב?" שאלה גברת צבוע. "לא יודעת" אמרה ארנבת שהבטיחה לא לגלות. "מה זאת אומרת את לא יודעתתתת" צווחה גברת צבוע, "הוא ודאי גילה לך..הההההה!" גברת צבוע הייתה הרבה יותר גדולה מגברת ארנבת וגם היו לה שיניים חדות בהרבה. היא כל כך הטרידה את גברת ארנבת שזו, גילתה לה. גברת צבוע חיכתה למר צבוע שישוב הבייתה וברגע שנכנס הסתערה עליו וסיפרה לו את כל הסיפור. היא לא נתנה לו לקום עד שהבטיח שילך להביא לה תכשיטים מהעץ, "אני לא רוצה רק טבעת! אני רוצה גם עגילים ושרשראות וצמידים! בררררור???" ומר צבוע הבטיח. למחרת יצא מר צבוע אל עץ הבאובב. כשהגיע לשם נכנס אל תוך הצל, בלי לבקש רשות אפילו. "תפוח!" קרא בקול. העץ הניע את ענפין ורשרש בכל העלים שלו ותפוח נפל על הארץ מול צבוע. הוא הרים את התפוח, תחב אותו לפה, ירק החוצה את הגלעינים וקרא "אפשר להתגרד לך על הגזע, נכון?" העץ לא הספיק לענות ומר צבוע כבר התגרד לו על הגזע בכל הכוח. "טוב! אין לי זמן לחכות, תפתח כבר!" העץ לא אמר דבר. הוא פתח סדק קטן בין הענפים וסדק ירד לאורך הגזע על שהכה בשורשים והעץ נפתח כמו ספר. העץ אמר "לפני שתיכנס, אתה צריך…" "יודע, יודע!" קרא הצבוע וזינק פנימה בלי להבטיח דבר. כשראה את עצי הפרי חשב לעצמו "למה שאלך לשוק? יש לי כאן המון פירות!" הוציא שני שקים מן הכיסים, מלא אותם פירות, קשר את השקים והניח אותם בצד הדרך. עבר את השדה, עבר מעל הגשר והגיע לשדה התכשיטים. משך מהכיס עוד שק ומילא אותו בכל דבר שמצא. השק היה מלא עד הקצה ובקושי אפשר היה לקשור אותו. ואז הוא שמע את זה..דודום…דודום…דודום. מה זה? הלב של העץ. צבוע הלך בעקבות הקול והגיע לפתח של מערה חשוכה. להכנס או לא להכנס? בטח להכנס! צבוע נכנס פנימה והגיע לחדר. "וואוואוויווה!" קרא למראה היהלום העצום, "זאת אבן שכדאי לקחת!" אבל כשהניח את כפותיו על האבן היא שרפה אותו ולא נתנה לו לגעת בה. "טוב! לא צריך! את סתם אבן לא שווה! מי צריך אותך בכלל!" צעק ויצא מן המערה. הוא הגיע לשק התכשיטים ומשך בו. השק היה כבד. תכשיטים הרי, עם כל זה שהם יקרים מאוד, מה הם בסך-הכל? ברזלים ואבנים. כבד. מר צבוע גרר את השק בכל הכח עד הגשר והתחיל לחצות אותו. פתאום ראה ממרחק, שהעץ מתחיל להסגר. "טוב," חשב לעצמו צבוע, "יש לי עוד הרבה זמן." הוא גרר את השק לרוחב חלקת הדשא והעץ הלך ונסגר. צבוע הגיע עד שקי הפירות. אסף את שניהם וגרר את שלושת השקים. פתח העץ הלך והצטמצם אבל צבוע המשיך לגרור את השקים. אם יניח להם וירוץ אל הפתח, יספיק לצאת. אבל צבוע לא יכול היה לעזוב את השקים. הוא גרר וגרר וגרר והעץ הלך ונסגר. ברגע אחד עזב הצבוע את השקים ורץ אל הפתח אבל…העץ נסגר והצבוע נשאר בפנים. היצור האחרון שביקר בתוך לב העץ ויצא משם כדי לספר לנו כמה יפה הוא היה מר ארנב. מאז שביקר שם מר צבוע, לא סומכים העצים יותר על אף אחד כי הם מפחדים שיפגעו בהם. אבל, אם יום אחד יגיע מישהו שהוא מספיק תמים ועניו, יכול להיות שהעצים יסכימו להראות לנו את הלב שלהם שוב. מי יודע?