כלבו של המלך שלמה

כלבו של המלך שלמה
מאגדות המלך שלמה
(סיפרה: דניאלה ישראל – הורוביץ)

לא רבים יודעים, אך לשלמה המלך היה כלב. מטבע הדברים, בהיותו החכם באדם היה הכלב החכם בכלבים וליווה את המלך בהחלטותיו הקשות והחשובות ביותר. הם נהגו לשוחח, והמלך נהג להתייעץ בכלבו ולספר לו מרחשי ליבו. יחד עם זאת, ברגעים של מצוקה אמיתית, היה המלך לא פעם מכה את כלבו נמרצות ביודעו כי איש לא ידע על כך אם הכלב ינסה לספר זאת, כי איש לא ידע את שפת החיות כמוהו. הכלב, שמאוד אהב את מלכו הרגיש מתוסכל והחליט לעשות מעשה. יום אחד, בהיות ליבו של המלך טוב עליו, ניגש אליו הכלב ואמר: "מלכי הגדול, דבר לי אליך." "דבר!" אמר המלך, "מה על ליבך?" "אני מרגיש מתוסכל," ענה הכלב. "בכל פעם שנחה עליך רוח רעה או שהיה לך יום לא מוצלח בעבודתך הקשה כמלך, אתה מוציא את מר לבבך עליי, ואני חש שהדבר לא הוגן." חשב המלך מספר דקות ואמר: "אכן, כך הוא. מה אתה מציע לעשות?" אמר הכלב: "חשבתי, שאולי ננסח בינינו חוזה, בו אתה מתחייב שלא להכות אותי שוב, ואני מתחייב להמשיך להיות כלבך הנאמן עד קץ הימים". הסכים המלך להצעתו של הכלב, והשניים ניסחו חוזה שהיה מוסכם על שניהם. העתק אחד נשאר בידיו של המלך שלמה, ואת העותק השני מסר לכלב למשמרת. חשב הכלב, כי עליו למצוא מקום בטוח וסודי בו יוכל לנצור את החוזה לימים שיבואו באם יפר המלך את צידו בעיסקה. יצא הכלב מן הארמון, החל לשוטט בין חצרות המלוכה, המגדלים והבניינים השונים עד שפגש בידידו הטוב – החתול, שעשה דרכו על גג אחד המגדלים בחיפוש אחר מזון מזדמן. קרא הכלב לחתול, וסיפר לו על החוזה רב הערך שבידו. "האם תוכל לחשוב על מקום בו אוכל לשמור את החוזה מכל רע? מקום אליו תוכל לגשת בכל עת אם אצטרך לרענן את זכרונו של המלך?" חשב החתול, גרגר לעצמו ארוכות והשיב: "על המגדל הצפוני, מונחים מספר רעפים רופפים אותם אוכל להזיז ותחתם להטמין את החוזה. בכל זמן שתרצה, תוכל לקרוא לי ואני אטפס אל המגדל ואביא לך את החוזה". מצא הרעיון חן בעיני הכלב החכם והוא הפקיד את החוזה בידי החתול ונפרד ממנו לשלום. חלפו שבועות וחודשים, ובאחד הימים, לאחר משפט שלמה המפורסם בו נאלץ המלך להניף חרב מעל תינוק קטן וחסר ישע בטרם יכריע בין שתי האמהות הטוענות כי הוא שלהן, הרגיש המלך מיוסר ומתוסכל, קרא לכלבו והפליא בו מכותיו. הכלב הנדהם שכבר האמין כי כל הרע מזמן מאחוריו רץ אל החצר כשהוא כולו כואב ודואב וליבו מדמם וקרא לידידו החתול. "המצא לי את החוזה מיד!" נהם. "אני חייב להזכיר למלך כי התחייב שלא להכות בי יותר!" רץ החתול אל המגדל הצפוני, המשקיף על כל חצר המלוכה, ובעוד הכלב מתבונן בו מהחצר, החל סופר רעפים בעודו ממלמל: "שורה 5, טור שביעי… שורה 5, טור שביעי…" כשהגיע לרעף הרופף המבוקש, הניף אותו בעזרת ציפורניו החדות וגילה לתדהמתו עכבר קטן אפור וחסר משמעות, מלקק בהנאה פיסה אחרונה של מה שהיה פעם….. החוזה! החתול הסתכל מבועת לעבר הכלב, הכלב הספיק לראות את העכבר הקטן נס על נפשו, כשפירורי נייר נושרים מגופו לכל עבר, ובטרם עיכל לגמרי את מה שבאמת קרה, ראה את החתול רץ כל עוד נפשו בו לעברו השני של המגדל והחל לדלוק אחריו. ואם גם אתם נתקלים ביום זה או אחר בכלב המוכן לחרף את נפשו כדי לתת את שיניו בבשרו של חתול בעוד זה מנסה לנקר בצפורניו את אחת מעיני הכלב, הרי תבינו, שהכל בגלל אותו זכרון, של כלב חכם, של מלך חכם, ושל חוזה שאיננו עוד…