טום מלך החתולים

טום מלך החתולים
אגדה אנגלית
תרגמה, עיבדה וסיפרה מחדש – מי טל שחר נאור

פיטר בלאק הצעיר היה אדם טוב וחרוץ ועובד מסור, אבל כולם אמרו שיש לו פגם אחד גדול. הוא אהב לספר סיפורים
פרועים . סיפורים מוזרים שאף אחד בעיירה טאבי שעל נהר התמזה לא האמין להם.
פיטר היה השמש בכנסייה הגדולה של העיירה. מפתחות הכנסייה היו בידיו והוא היה אחראי לפתוח ולסגור את שעריה, לנקות
את רצפת ההיכל הגדול ולנכש עשבים בחצר. הוא התגורר בצריף הקטן שמאחורי הכנסייה, ממש ליד ביתו של הכומר אלן.
רבים היו המשרות שהחזיק בהן קודם, אך בשל סיפוריו הפרועים הוא הצליח לאבד כל אחת ואחת מהן.
הכומר אלן הזהיר אותו. "פיטר, זו העבודה האחרונה שאתה עשוי לקבל בעיר הזו. אם אתה רוצה לשמור עליה, הסיפורים
הפרועים שלך חייבים להפסיק!".
פיטר הבטיח כמובן.
לילה אחד פיטר לא הצליח להירדם. הוא התהפך במיטה שוב ושוב ולבסוף קם לעצמו תה. אך כשהביט מבעד לחלונו, הוא ראה את חלונות הכנסייה שופעים באור נרות.
"מה לעזאזל…?" מלמל פיטר. "לא אמור להיות שם אף אחד בשעה הזו של הלילה. ואיך בכלל נכנס מישהו פנימה?"
פיטר לבש מעיל, חצה את החצר ופתח את הדלת האחורית בשקט. כשהוא התגנב בחשכה, שמע קול מהכנסייה. מיאו מיאו…
"נשמע כמו חתול", מלמל פיטר. "אבל מעולם לא הכרתי חתול שידליק נר".
הוא הציץ סביב הווילון שהיה תלוי בכניסה לכנסייה, ומה שראה גרם לו לעצור את נשימתו. לא היה זה חתול אחד, אלא מאות חתולים, בכל גודל וצבע. הם מילאו את הספסלים, וכולם ישבו זקופים ממש כמו אנשים.
על המדרגות המובילות אל המזבח, ניצב חתול שחור גדול – החתול הגדול ביותר שראה פיטר אי פעם – החתול כרע על ברכיו בראש מורכן. עומד מעליו עם כפות מורמות עמד חתול שחור בגלימת הבישוף, מיילל "מיאו, מיאו…".
חתלתול צעיר ניגש עם כרית קטיפה שעליה מונח כתר קטן וזהוב. הבישוף הרים את הכתר והניח אותו בחגיגיות על ראש החתול הכורע.
הכנסייה התפוצצה בקריאות מיאו, מיאו! פיטר לא חיכה לראות עוד. הוא דהר דרך החושך ובחזרה לצריף שלו, שם קפץ למיטה ונשאר לרעוד מתחת לשמיכות עד הבוקר.

עם אור ראשון, רץ פיטר לראות את הכומר אלן. הכומר ישב בלשכתו ועיין בספרי הקודש, החתול השחור שלו טום התכרבל בחיקו.

"בוקר טוב, פיטר", אמר הכומר. "מה מביא אותך לכאן כל כך מוקדם?",
"האב אלן, באתי לספר לך על משהו נורא מוזר בכנסייה אתמול בערב. ראיתי אור חזק, כל הנרות דלקו וניגשתי לבדוק ושמעתי מיאו…",
"מיאו", אמר החתול של הכומר, טום.
"כן, ממש ככה," אמר פיטר. "וכשהסתכלתי, היו מאות חתולים בכנסייה. והיה שם החתול השחור הגדול והגדול הזה, והוא כרע על ברכיו, והבישוף שלהם הכתיר אותו…
האב אלן הביט בו בחומרה. "פיטר, אתה זוכר מה אמרתי לך על סיפורים פרועים?"
"ברור שכן, אבי".
"אז כמו שסיכמנו, לא יהי לנו יותר כאלו, בסדר?"
" אבל, אבי".

"שמע, פיטר", קטע אותו הכומר, "יש לי שליחות בשבילך. האם תוכל לעבור היום בעיר ולקנות ארגז נרות חדשים?"
פיטר הסכים כמובן. אך הדרך הייתה ארוכה והוא חזר הביתה רק בשעת בין הערביים. הוא החליט לעשות קיצור דרך השדות.
הוא היה באמצע האחו כששמע מהומה. מעבר לעיקול השביל הגיעו נביחות של כלב בודד והמון יללות מייאו מייאו.
"האם זה שוב החתולים האלה?" אמר פיטר בבהלה, מתכופף מאחורי עץ.
כלב ציד חום וגדול דהר אל תוך האחו ונבח בכל כוחו. ממש מאחור היו תריסר חתולים עם קשתות וחצים, שרכבו – כן, רכבו – על גבם של שועלים עם אוכפים. החתול השחור הגדול בראשם לבוש כתר מוזהב.

בהתחלה חשב פיטר כי הכלב מוביל את החתולים לעבר הציידים ואז הוא הבין, לא, הם צדים את הכלב!
כאשר החתול עם הכתר רכב על ידי סלע גדול, שועלו מעד לפתע והחתול נפל מגבו. ראשו נחבט בסלע והוא שכב על האדמה ללא ניע.
החתולים האחרים ויתרו על המרדף והצטופפו בדאגה סביבו. ואז בקריאותיו של מייאו, מייאו, בקול רם ואבל, הניחו אותו על גב שועלו וחזרו בדרך שבה הם באו.

פיטר עמד רועד עד שנעלמו, ואז ניגש הביתה מהר ככל שרגליו המתנדנדות ישאו אותו. הוא מצא את האב אלן, עם החתול שלו, טום, אוכל את ארוחת הערב ליד השולחן.
"אבי, זה קשור לחתולים האלה. חציתי אחו ושמעתי כלב נובח וכל החתולים האלה בוכים מייאו…"
"מייאו," אמר טום.
"כן, ממש ככה", אמר פיטר. "ואז ראיתי את החתולים רוכבים על שועלים באחו, כולם רודפים אחר הכלב הזה, אבל אז החתול עם הכתר נפל והכה בראשו ו.. ו… ו… אבי, למה טום בוהה בי ככה?"
האב אלן הניח את המזלג. "פיטר, הזהרתי אותך לעתים קרובות מספיק על הסיפורים הפרועים שלך. עכשיו, אם תבוא אלי שוב עם סיפורים כאלו, אני אצטרך לשחרר אותך מעבודת כשמש. האם אתה מבין?"
"אבל, אבי, זה לא סיפור. אני נשבע!"
"די בכך, פיטר! עכשיו, אני מצטער לומר לך בשעה כל כך מאוחרת, אבל יש לי מטלה נוספת בשבילך. גברת פניווטר נפטרה
לפתע, ומחר ההלוויה. אני צריך שתחפור את קברה – הלילה".

אז כך יצא שפיטר חפר בבית הקברות לאור הירח המלא. זו הייתה עבודה קשה, והוא נאלץ לעצור ולנוח מדי פעם ורק
בסביבות חצות הוא סיים.
בדיוק כשעמד לצאת החוצה, הוא שמע מיאו רחוק, ואז שוב, מיאו, ושוב, מיאו.
"זה החתולים!" חשב פיטר. הוא התכופף בקבר ואז הציץ בזהירות מעל הקצה.
החתול הבישוף צעד בשביל המרכזי של בית הקברות, ומאחוריו שישה חתולים נוספים, שנשאו על כתפיהם ארון קבורה קטן.
הקופסה הייתה מכוסה בקטיפה שחורה, וישב עליה הכתר המוזהב שפיטר ראה פעמיים לפני כן.
החתולים צעדו לאט ובחגיגיות, ובכל צעד שלישי בכו, מיאו. דרכם עברה ממש ליד הקבר בו הסתתר פיטר, וכשהיו במרחק של כמה מטרים משם, הרים הבישוף את כפתו וסימן לחתולים לעצור. ואז הסתובב ובהה היישר בפיטר ודיבר.
"תגיד לטום טילדרום… שטים טולדרום… מֵת".
ואז הנמיך את כפתו, והחתולים המשיכו הלאה, ובכל צעד שלישי בכו, מיאו.
ברגע שהתרחקו מעט פיטר התרומם מהקבר ורץ כל עוד נפשו בו אל ביתו של האב אלן. הוא דפק על הדלת וצעק, "אבי!
אבי! הכנס אותי!"
סוף סוף הדלת נפתחה והאב אלן עמד שם מנומנם במכנס הלילה שלו. "פיטר, מה קורה?"
"תכניס אותי, אבי בבקשה, ואני אגיד לך".
האב אלן הוביל אותו לספריה, שם פיהק טום ונמתח על מיטת החתול שלו. הכומר הדליק מנורה.
"עכשיו, מה כל זה פיטר?"
"אבי, אתה חייב להאמין לי. יצאתי לחפור את קברה של גברת פניווטר כששמעתי מייאו…"
"מייאו", אמר טום.
"כן, ממש ככה," אמר פיטר. "והסתכלתי וראיתי שבעה חתולים שחורים, והאחד היה הבישוף, והאחרים סחבו ארון קבורה עם
כתר, והם הגיעו ממש לידי, והבישוף עצר אותם ובהה בי ממש כמו טום שם… ו… ו… אבא, למה טום בוהה בי ככה?"
"פיטר …" החל הכומר.
"אבל, אבי, אני אומר לך, הוא דיבר איתי! והוא מסר לי הודעה. אני צריך לומר לטום טילדרום שטים טולדרום מת. אבל איך
אני יכול לומר לטום טילדרום שטים טולדרום מת כשאני לא יודע מי טום טילדרום?"
"פיטר, זו הייתה ההזדמנות האחרונה. הזהרתי אותך שוב ושוב…"
"אבי! תראו את טום! תראה את טום!"
טום התנדנד, וטום התנפח, וטום עמד על שתי רגליו האחוריות, ואז טום דיבר.
"מה? טים טולדרום מת? אז עכשיו אני המלך של החתולים!"
טום זינק לעבר האח, ובמייאו בודד הוא נשאב במעלה הארובה ונעלם.
ולא נראה שוב לעולם.

כמובן שאחרי זה לא היו יותר דיבורים על פיטר שיאבד את עבודתו. אבל באשר לכומר אלן…
ובכן, האב אלן היה אדם טוב, אבל כולם אמרו שיש לו פגם אחד גדול. הוא אהב לספר סיפורים פרועים – על טום, המלך של החתולים.

מייאו.