הנסיך העשיר

הנסיך העשיר
ניכתב ע"י ברט דאך (סטודנט ללימודי אדמה בצפון אירלנד)
(עיבוד ונוסח עברי: שרון אביב)

היה היה נסיך שחי לו בארמון מפואר, לאחר שמתו אביו ואמו עבר להשתכן בחלקו בדרומי של הארמון. בבוקר היו מרבדים ירוקים נפרשים לפניו, שזורים בפנינים ויהלומים מנצנצים, זמרים היו מנעימים לו את ארוחת הבוקר בשירתם, הוא היה מהלך דרך היכלים מפוארים אותם עיטרו פסלים ועמודים, תקרות מפוארות ותאורה מיוחדת שהשתנתה על פי מצב רוחו. ידיים נעלמות דאגו לו לשפע של מזון בכל שעות היום ובלילה היה נח על מיטתו הרכה וישן שינה עמוקה. כך חי לו חפשי ומאושר, היה לו כל מה שאדם יכול לבקש לעצמו, אלה שלעתים בערב כשישב מול האש הרגיש בודד, והיה מדמיין לעצמו כמה נפלאים היו יכולים להיות החיים אילו היה כאן מישהו שיכול היה לחלוק איתו את כל העושר הזה, אדם אחד או אפילו טוב יותר- אנשים רבים. לילה אחד טייל הנסיך והגיע לשער הארמון, הוא ראה שם דבר שלא ראה כמותו מעולם, יצור ממש כמוהו בעל אף ואוזניים, ידיים ורגליים אלה שהיה לו זקן קטן, כובע רחב שוליים, והוא הכניס אל פיו מקטרת שאף ונשף עשן. עיניהם נפגשו, נדהמו, נשתתקו, עד שפרצו בצחוק ואז הזמין אותו הנסיך לשבת מול האש ובחושך הנפלא תאר לו את ארמונו המפואר את עשרו הרב ואמר כמה שמח היה לחלק את עשרו עם כל מי שרק ירצה לבוא אל הארמון ולארח לו לחברה. האיש בעל המקטרת סיפר שבא ממקום רחוק הנקרא העיר הגדולה, הוא הגיע כדי לחקור את המקום ולברר אם יש בן אנוש שחי כאן. באישון לילה נפרדו והאיש בעל המקטרת הבטיח שיחזור שוב ואולי יביא אתו עוד אנשים שירצו לחלוק עם הנסיך את עשרו ולארח לו לחברה כפי שביקש. החוקר בעל המקטרת חזר אל העיר ומייד דפק על דלתו של ראש העיר, שם סיפר על התגלית המדהימה, כבר למחרת יצא כרוז ובכיכר הראשית התקבצה חבורה של עשרות אנשים כולם מוכנים לצאת למסע אל ארמון העושר, נאמר להם שהמסע ארוך, אבל שעושר רב יחולק להם ככל שרק יוכלו לשאת, הם סחבו איתם תיקים ושקים וחיכו מלאי צפייה, הם נסעו חצי יום והלכו עוד חצי עד שעם רדת הערב הגיעו לשער הארמון. הנסיך קיבל אותם בשמחה הדליק אש הניח לפניהם מזון ומשקה וסיפר סיפורים. כשנרדמו, נרדם אף הוא וחיכה ליום המחרת. הוא חלם איך יראה להם את ארמונו את אוצרותיו, איך יקשיב לסיפוריהם ויספר להם את שלו. הבוקר עלה האנשים פקחו אט אט עיניים הסתכלו סביב ואמרו" :מה זה? איפה העושר שהבטחת לנו? נו תראה!" הנסיך אמר: "הביטו הנה כל זה לפניכם זה הארמון". "זה? "אמרו האנשים באכזבה וכעס, "זה סתם יער", "והנה", אמר, "המרבדים הירוקים היהלומים המנצנצים", "זה?", אמרו, "זה סתם עשב עם קצת טל", "הקשיבו", הוא אמר, "אלה הזמרים שלי", והם אמרו:"זה סתם ציפורים", "ואלה הפסלים ויצירות הפאר", והם אמרו, "זה סתם גזעים ושורשים, והתקרות המעוטרות זה סתם שמיים, וגם האוצרות הם סתם אבנים". בשלב הזה רתחו האנשים מכעס על הנסיך שהוליך אותם שולל, הם רדפו אחריו בכול השבילים אבל הוא היה מהיר יותר, וגם הכיר היטב את כול פינות המסתור, הוא רץ עד שנעלם מעיניהם ומאז איש לא ראה אותו, אולי פגש יצורים אחרים שארחו לו לחברה, ואולי עבר להתגורר בצד הצפוני של ה"ארמון" בו כף רגל אדם עוד לא דרכה עד היום. אך מספרים שלפעמים בערב נשמע ביער קול שירה מרחוק, אולי זה קולו של הנסיך, הקורה בחשכה ומחפש מישהו שיוכל לחלוק איתו את האושר שלו.