הנזירים

הנזירים
מקור: לא ידוע

מסופר על שלושה נזירים שהחליטו להקים מנזר שיהיה מקום של לימוד ותרגול בצפון הודו.
הם מצאו מבנה נטוש שלא היה שייך לאף אדם על צלע ההר, שיפצו את המבנה והקימו מנזר.
המנזר קם, ומכיוון שהוא היה היחיד באזורו, המון מטיילים הגיעו ללמוד, לתרגל, ולשהות שם.
המקום שגשג לו, והיה שם דבר באזורו.
לאט לאט, צצו עוד מנזרים אחרים באיזור, ועם הזמן הלכה והתמעטה זרימת המטיילים.
הנזירים שיחפשו דרכים להחזיר את התנועה למרכז שלהם, החליטו ללכת להתייעץ עם זקן חכם שגר בקצה הכפר הסמוך. הפילו גורל, ונבחר הנזיר הצעיר ביותר ללכת, ולשאול את עצת החכם.
יצא הנזיר לדרך מוקדם בבוקר, ואחרי שלוש שעות בדרך הגיע אל החכם ודפק על דלתו. פתח החכם את הדלת, הזמין את הנזיר להיכנס, והגיש לו כיבוד. אחרי שהשביע את רעבונו, שאל הנזיר את עצתו של החכם "אין לנו תנועה במנזר, ואנחנו מודאגים מאוד, אולי יש לך איזה רעיון בכדי לחזק את התנועה במנזר, אנחנו מאוד רוצים להמשיך ללמד"
חשב החכם, וענה "אין לי רעיון בשבילכם, כרגע זו המציאות, תתנחמו בזה שהתלמידים לומדים במנזרים השכנים"
הנזיר מאוד התעצב וניסה שוב "אין לך שום עצה?"
"לא, העצה היחידה היא לקבל את מה שיש" ענה החכם
הנזיר לא יכל היה להסתיר את עצבותו, ופנה לכיוון הדלת, בחזרה למנזר.
"שמעתי שאחד מכם הוא המבורך" מלמל החכם
"מה?" ענה הנזיר
"יש שמועה שמסתובבת בכפר, שאחד מכם, מתוך השלושה, הוא מבורך, התעורר, הגיע להארה…
אבל זו רק שמועה, כנראה סתם קשקושים" ענה החכם
המשיך הנזיר לכיוון הדלת, ויצא, זאת אחרי שהחכם צייד אותו במים ופירות.
כשהגיע הנזיר למנזר, סיפר לחבריו, שלחכם לא הייתה שום עצה, ומה שיש לעשות זה להכיר במצב, ולהתנחם שהטיילים לומדים, במנזרים השכנים.
"שום עצה?, בטוח הוא אמר משהו" התעקש אחד הנזירים
"שום עצה, הוא אמר שרצה איזו שמועה בכפר, שאחד מאיתנו הוא המבורך,
שאחד מאיתנו הגיע להארה והתעורר, רק הוא לא אמר מי"
הנזירים פרשו לחדריהם. כשהנזיר הצעיר הגיע לחדרו, הוא חשב לעצמו, "אם אחד מאיתנו הגיע להארה, זה בטוח לא אני, הייתי יודע. זה כנראה אחד מהשניים, מה שזה אומר שממחר בבוקר אני אתחיל לשרת אותם יותר,
ללמוד מהם, להקשיב להם יותר"
שני הנזירים האחרים חשבו מחשבה דומה "אם אחד מאיתנו הגיע להארה, זה בטוח לא אני, הייתי יודע. ממחר, אדבר יותר נכון אליהם, ואנסה יותר לכבד את הנוכחות שלהם"
בבוקר, כשקמו הנזירים לעמל יומם, כל אחד מהם שירת את חבריו, חמל יותר, מחל יותר, אהב יותר, היה רגיש יותר לצרכים של השני, והשתדל יותר לשמור על טוהר המילה.
אחרי כמה ימים של תרגול חמלה ונדיבות לב באופן רציף אחד לשני ולשלישי הגיע למנזר מטייל.
הנזירים אירחו אותו בחפץ לב, למדו איתו ותרגלו איתו. המטייל התרשם מאוד מהאווירה המיוחדת של קבלה כבוד ונדיבות ששררו במנזר וכשהמשיך בדרכו אחרי כמה ימים סיפר לכל מי שפגש על המקום המיוחד, ועל היחס המיוחד של הנזירים זה לזה.
מטיילים נוספים הגיעו, התרשמו גם הם וכך פשטה השמועה שהמזר הזה הוא מקום מיוחד של אהבה, כבוד ונדיבות. לאט, לאט, בקצב נכון, חזר המנזר להתמלא, ולהיות מקום שוקק ללמידה ולתרגול לכל מי שחפץ.