החלון הפתוח
מאת סאקי
תרגמה, עיבדה וספרה: תרצה אלמגור
סיפרה: שרון אביב
"דודתי תרד מיד אדון נוטל" אמרה הנערה הצעירה בת ה15 בקול מלא בטחון עצמי.
"בינתיים תצטרך לדבר איתי" פרמטון נוטל ניסה לומר את הדבר הנכון מבלי להזיק יותר מדי עד שהדודה תגיע.
באופן אישי, היה ספק בלבו האם המפגשים הרשמיים הללו המתבצעים בין זרים מוחלטים יעזרו לו להחלים ממחלת העצבים בה הוא לוקה.
"אני יודעת איך זה יהיה" אמרה אחותו כשהתכונן לנסוע לכפר מרוחק ושקט "אתה תקבור את עצמך שם, לא תדבר עם אף אחד ומחלת העצבים רק תגבר, אני אתן לך מכתבי המלצות לכל האנשים שאני מכירה שם, חלקם די נחמדים כמה שאני זוכרת" פרמטון תהה עם גב' סאפלטון, האישה שאל ביתה הגיע עם אחד ממכתבי ההמלצה, נמצאת בקטגוריה של אנשים נחמדים.
"אתה מכיר הרבה אנשים באזור?" שאלה האחיינית כי לדעתה הם שתקו מספיק,
"אינני מכיר איש" אמר פרמטון "אחותי ביקרה כאן לפני ארבע שנים והיא נתנה לי מכתבי היכרות לאנשים כאן" הוא אמר זאת בטון מתחרט שבא לכאן בכלל.
"אז אתה לא יודע כלום על דודתי" אמרה הנערה, "רק את שמה וכתובתה" הודה פרמטון הוא התלבט אם גברת סאפלטון נשואה או אלמנה. משהו לא מוגדר בחדר נתן תחושה של הימצאות גבר.
"האסון הגדול שלה קרה לפני שלוש שנים, זאת אומרת כשנה אחרי שאחותך הייתה כאן",
"האסון שלה?…" שאל פרמטון, היה מוזר לו לחשוב על מקום כל כך שקט כמקום שיכול להתרחש בו אסון.
"אולי אתה תוהה למה החלון פתוח ביום קריר של אוקטובר" אמרה הנערה והצביעה על החלון הצרפתי שנפתח אל הדשא "זה די חם ליום סתוי" ענה פרמטון "אבל האם לחלון יש קשר לאסון שקרה?"
"דרך החלון הזה, לפני שלוש שנים בדיוק, בעלה ושני אחיה הצעירים של דודתי יצאו ליום צייד ממנו אף פעם לא חזרו. כשהם חצו את שטח אדמת הביצה, אותו אהבו במיוחד, הם הוקפו לפתע בביצה נוראית, זה היה יום חם ולח, אתה יודע, ושטחים שהיו בטוחים בשנים אחרות נפערו ללא אזהרה. גופותיהם מעולם לא נמצאו, זה החלק הנוראי" כאן קולה של הנערה איבד את הביטחון העצמי ונעשה מגומגם מעט "מסכנה דודתי, היא עדיין חושבת שהם יחזרו יום אחד, הם וכלב הספניאל החום הקטן שנעלם ביחד איתם. שיום אחד הם יחזרו ויכנסו דרך החלון ממש כפי שתמיד עשו, לכן החלון נשאר תמיד פתוח, כל ערב עד שמחשיך. מסכנה דודתי, הרבה פעמים היא סיפרה לי כיצד הם יצאו: בעלה עם מעיל הגשם הלבן על זרועו, ורוני אחיה הצעיר שר 'ברטי, ברטי למה את קופצת…' כפי שהוא תמיד שר כדי להתגרות בה כדי לעצבן אותה. אתה יודע, לפעמים בערב שקט במיוחד, כמו הערב אני תמיד מקבלת תחושה מוזרה שהם באמת ישובו דרך החלון הזה" היא הפסיקה ורעדה קלות.
הו, מה הוקל לפרמטון כשהדודה נכנסה מלאה בהתנצלויות על שהגיעה באיחור.
"אני מקווה שוורה קיבלה אותך יפה" אמרה הדודה,
"היא הייתה מאוד מעניינת" אמר פרמטון,
"אני מקווה שלא מפריע לך שהחלון פתוח" אמרה גברת סאפלטון בקלילות "בעלי ואחיי יחזרו עוד מעט מהירי, והם תמיד נכנסים מכאן. הם יצאו לצוד באזור הביצות היום, אז הם ילכלכו את השטיח, ממש כמו כל הגברים" היא המשיכה לדבר על הירי, על הציד, על מעט הציפורים שנותרו, ועל הסיכוי הקלוש לצוד ברוז בחורף.
לפרמטון זה הכל ניראה נורא. הוא ניסה נואשות והצליח רק חלקית לשנות את נושא השיחה למשהו פחות איום. היה לו ברור שהמארחת נותנת לו רק חלק מתשומת הלב כי העיניים שלה כל הזמן נדדו החוצה לכיוון החלון הצרפתי.מזאת הייתה בהחלט מקריות מצערת שביקורו הראשון אצלה התרחש דווקא ביום השנה לאסון.
"הרופאים כולם ציוו עלי מנוחה מלאה, להימנע מהתרגשות נפשית ולהימנע מכל סוג של התעמלות קשה" הודיע פרמטון "לגבי הדיאטה הם לא כל כך בהסכמה",
"לא?" אמרה סאפלטון בקול משועמם חונק פיהוק ואז לפתע הזדקפה בערנות אך לא בשל משהו שפרמטון אמר.
"אה, הנה הם סוף סוף!" היא קראה "בדיוק בזמן לתה והאם הם לא נראים כאילו התפלשו בבוץ עד הראש!".
פרמטון רעד קצת והסתובב לכיוון האחיינית במבט מבין. הנערה הסתכלה דרך החלון הפתוח במבט מבוהל. פרמטון חש בצמרמורת, בפחד גדול הסתובב מהר בכיסאו והסתכל אל אותו כיוון.
בחשכת בין הערבים נראו שלוש דמויות שהלכו על הדשא לכיוון החלון, כולם החזיקו רובים מתחת לבית השחי, ואחד מהם החזיק מעיל לבן מעל הכתף. כלב ספניאל חום ועייף הלך בעקבותיהם. ללא דיבורים הם התקרבו לבית ואחד מהם שר בקול עבה: "אני אמרתי ברטי למה את קופצת…".
פרמטון חטף בבהלה את מקל ההליכה והכובע שלו… הפרוזדור, השביל לבית, השער כולם חלפו כהבזק בראשו בזמן הבריחה המהירה.
איש על אופניים שנסע ברחוב היה חייב לסטות מן הדרך והתנגש בגדר כדי למנוע התנגשות איתו.
"הנה יקירתי", אמר זה שאחז במעיל הלבן בזמן שנכנס דרך החלון "יש קצת בוץ אך בעיקר יבש, …מי זה האיש שברח בזמן שהגענו?".
"איש מוזר מאוד… אדון נוטל שמו", אמרה גברת סאפלטון. "רק דיבר על המחלות שלו ואז ברח בלי לומר שלום, או להתנצל, ממש כשהגעתם… היית חושב שהוא ראה שד".
"אני מניחה שזה היה הספניאל" אמרה האחיינית בשלווה "הוא אמר לי שהוא מפחד מכלבים, פעם רדפה אחריו חבורה של כלבים עד לבית הקברות שעל נהר הגנגס והוא נאלץ לבלות את הלילה בבור פתוח כשהכלבים נוהמים ומזילים עליו ריר. זה מספיק לכל אחד לאבד את שפיותו".
רומנטיקה ללא התרעה מוקדמת הייתה המומחיות שלה.
