האדם שקנה חלום

האדם שקנה חלום
סיפור עם יפני
(סיפרה: עדית עדי)

היו פעם שני חברים שהלכו להרים לקושש עצים. הם נטלו אתם את ארוחתם והלכו לאסוף זרדים. "שמע, כבר כמעט צהרים, בוא נשב, נאכל." "בסדר גמור. אומנם זה קצת מוקדם, אבל לא יזיק אם נמלא את כרסנו. איך שלא יהיה, בוא נשב לאכול." הם התיישבו אם כך, אכלו את המזון שהביאו אתם ואז השתרעו על הדשא לנוח קצת. "כל כך נעים פה, בוא נחטוף איזה תנומה. עבדנו קשה כל הבוקר. אנחנו זקוקים לקצת מנוחה, אחרת לא נצליח לגמור את היום." "אתה צודק. בוא נשכב קצת לנוח." ושניהם נשכבו על הדשא. אחד מהם נרדם מיד, אבל השני פשוט לא הצליח להירדם. הוא התהפך מצד לצד, ניסה תנוחות שונות, אבל שום דבר לא עזר. החבר שלו התחיל לנחור והקול נשמע כמו רעמים. הוא נחר כל כך חזק: גונננן, גונננן, גונננן, גונננן, גונננן, גונננן. הוא היה שקוע בשינה ונחר כמו מטורף. השני פשוט לא הצליח להירדם. הוא רק ישב שם, עישן סגריה אחרי סגריה והסתכל על השני. אחרי זמן מה האיש הישן התמתח בשנתו ופיהק: הואאאאננן. בדיוק ברגע שפיהק יצאה מהנחיר שלו דבורה ועופפה לה לאן שהוא וברגע שזה קרה הוא התעורר. "בחיי, זו הייתה חתכת שינה. היה לי גם חלום טוב." "איזה מין חלום כבר היה יכול להיות לך פה באמצע היום?" "חלמתי שבגן מאחורי ביתו של האיש העשיר ביותר באוסקה יש כד מלא זהב, קבור מתחת התלולית הקטנה שבגן." "באמת? מה שמו של האיש?" "אין לי מושג מה שמו, או איזה שהם פרטים נוספים. זה היה רק חלום, לכן לא יכולתי לשאול מה שמו או דברים כאלה. כל מה שאני יודע זה שהוא היה איש מאוד עשיר, העשיר ביותר באוסקה, ושבגן מאחורי הבית שלו יש תלולית. יש שם עץ אורן גדול לצד התלולית ועל יד העץ צומח שיח של ננדין (סמבוק קדוש). כד הזהב קבור מתחת לשיח הננדין. זה היה החלום שחלמתי." "איזה חלום מצחיק! שמע, מה דעתך למכור לי אותו?" "מה, אתה מדבר ברצינות? איך מישהו יכול לקנות חלום? מה תעשה אתו?" "אני לא יודע מה אני אעשה עם זה. אבל איך שלא יהיה, מה דעתך למכור לי אותו?" "מעולם לא שמעתי שמישהו קנה חלום. בשביל מה, לכל הרוחות, אתה רוצה לקנות אותו?" "אין לי כרגע שום דבר מיוחד בראש. אני פשוט רוצה לקנות אותו. אנא, מכור לי אותו בבקשה." "אני שונא את הרעיון של מכירת חלומות. אני ארגיש די מגוחך אם אקח כסף תמורת משהו כמו חלום." "זה בסדר. זה בסדר גמור. פשוט תמכור לי אותו. הנה, אתן לך את הכסף הזה. עכשיו בבקשה תמכור לי אותו." וכך בסופו של דבר, האיש שחלם את החלום מכר אותו לחברו, כיוון שהשני המשיך להפציר בו ללא הרף. אז הוא עשה קצת כסף, פשוט על ידי כך שחלם חלום ומכר אותו (המספרת צוחקת והקהל צוחק אתה). כך יצא שהוא הרוויח מהעניין קצת כסף. ואז, האיש שקנה את החלום חזר הביתה וסיפר לאשתו מה שעשה: "אשה, אשה, אני והשכן הלכנו להרים לקושש קצת ענפי ארז. בצהרים אכלנו את הארוחה שלנו ושכבנו לנוח. הוא נרדם מיד, אבל אני נשארתי שם ער לחלוטין. ניסיתי שוב ושוב לישון קצת, אבל מה שלא עשיתי – השינה פשוט לא באה. נשארתי ער לחלוטין. אז ישבתי ועישנתי והקשבתי לנחירות שלו שהיו חזקות כמו רעמים. ואז בדיוק ברגע שהתמתח בשנתו, יצאה דבורה מתוך הנחיר שלו. אחרי שהדבורה עפה הוא התעורר וסיפר שחלם חלום ואז קניתי ממנו את החלום." "מה? קנית את החלום של מישהו אחר? בשביל מה, לכל הרוחות, עשית את זה?" "טוב, אני הולך למצוא את כד הזהב הזה ולחפור אותו, אבל אין לי מספיק כסף להגיע לשם. את יכולה לעזור לי להשיג קצת כסף?" "אין לנו כאן מספיק כסף אפילו בשביל לחיות, ואתה הולך וקונה חלומות של אנשים! איך אתה יכול לדעת אם יש בזה משהו? זה רק חלום של מישהו. ואתה עוד חושב שאנחנו צריכים ללוות כסף כדי שתוכל להגיע לאוסקה, רק בגלל מה שהוא ראה בחלום?" "טוב, אני רוצה ללכת ולראות אם יש שם משהו. אני פשוט חייב ללכת ולראות. אני פשוט חייב ללכת לשם ולראות מה אוכל למצוא, אנא, תלווי לי קצת כסף." הוא המשיך להפציר באשתו עד שלא נותרה לה ברירה אלא ללכת להוריה, ללוות מהם קצת כסף. היא אמרה להם מה הוא מתכוון לעשות והם אמרו: "איזה טיפש הוא צריך להיות! לקנות חלומות של אנשים. איך הוא יכול לדעת אם יש בזה משהו או לא? איך הוא יודע. אולי זה בכלל לא אמת. ללוות כסף וללכת את כל הדרך עד אוסקה. (מנייגטה שבה סופר הסיפור ועד אוסקה המרחק הוא קרוב לארבע מאות מיילים). "זה בדיוק מה שאמרתי, אבל הוא ממשיך לומר: 'אני מוכרח ללכת ולראות. אני מוכרח ללכת ולראות. אני לא אוכל לישון בשקט עד שלא אלך ואראה', ואני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה." "טוב, אם היה מדובר באיזה תאונה ומישהו היה נפצע, או אם הוא היה חולה או משהו והיית צריכה כסף, זה היה משהו אחר, אבל סתם ללכת לאוסקה בשביל הספורט, בלי שמץ של ידיעה אם יצא איזה משהו נוסף מכל הנסיעה הזו!" "אני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה, אנא תלוו לי את הכסף." בסופו של דבר הסכימו ההורים שלה להלוות לה קצת כסף והיא הלכה ונתנה אותו לבעלה: "עכשיו, אני מקווה שתזכור איזה ערך יש לכסף הזה. לוויתי אותו מהורי – אתה יודע." הוא לקח אם כך את הכסף ויצא לדרך לאוסקה. הנסיעה ארכה הרבה ימים. זה היה לפני הרבה שנים – אתם יודעים – בתקופה שעוד היו צריכים ללכת ברגל כל הדרך (המספרת צוחקת). הוא היה ישן בלילה באכסניות לאורך הדרך ואז צועד כל היום. בסוף הוא הגיע לשם. אבל גם אחרי שהגיע לאוסקה הוא לא ידע לאן ללכת. הוא לא ידע את שמו של אותו אדם. זה היה רק חלום, אתם יודעים, וכל מה שהוא ידע זה שמדובר באיש הכי עשיר באוסקה. אז הוא הסתובב בכל מקום ושאל: "איפה האיש הכי עשיר באוסקה? (צוחקת) איפה האיש הכי עשיר באוסקה? איפה האיש הכי עשיר באוסקה?" הוא המשיך לשאול על האיש הכי עשיר באוסקה עד שבסוף מישהו אמר לו שהוא גר במקום כזה וכזה. "האם יש לו תלולית קטנה בגן מאחורי הבית שלו? אם זה באמת נכון, אתן לך קצת כסף אם תראה לי איפה הוא גר." "אם זה מה שאתה מחפש, זה חייב להיות הבית הזה, שם. זה הבית של קליבה-סאן. אני חושב שזה חייב להיות האיש. מדוע שלא תלך ותשאל שם?" ואז הוא הלך אל הבית. "האם זה הבית של קליבה-סאן?" "כן, זה הבית." "האם יש לכם תלולית בגן מאחורי הבית?" "כן, יש לנו." "האם יש שם עץ אורן גדל ליד התלולית?" "כן, יש שם עץ." "האם ליד העץ יש שיח של ננדין?" "כן, יש שם שיח." אז עכשיו הוא ידע בביטחון שזה הבית הנכון. "האם תוכלו להלין אותי פה הלילה?" האיש שאל אותו: "אתה שואל כל כך הרבה שאלות על התלולית בגן האחורי שלי; האם יש משהו מיוחד בקשר אליה?" "כן, שמעתי שיש שם כד של זהב קבור מתחת לשיח הננדין, שם ליד התלולית, ובאתי כדי לחפור אותו. האם יש לך כמה משרתים שיוכלו לעזור לי לחפור ולהעלות אותו? אתן לך חלק מהכסף שבכד. אנא תן לי מישהו שיעזור לי. אתן לך המון כסף." אחרי זה הם שכבו לישון. אבל בעל הבית אמר לעצמו: "למי הוא חושב את עצמו הברנש הזה, לבוא לפה לחפור את כד הזהב הזה בתוך הגן שלי. אני לא מתכוון לתת לו לעשות את זה. אני אלך הלילה ואחפור אותו בעצמי." הוא קרא אם כך לכמה ממשרתיו, חמישה אנשים חזקים כמו שצריך, ולקח אותם החוצה לחפור את הכד. האדמה הייתה יבשה וקשה לחפירה, אבל בסופו של דבר הם הגיעו למכסה של הכד. "זהו זה! זה בטוח זה!" זה הכד של הזהב! הוא היה קבור כאן, כד הזהב הזה, כל הזמן, ואני מעולם לא ידעתי. איך לעזאזל הצליח הקבצן הזקן הזה לדעת שזה כאן, זה מה שהייתי רוצה לדעת. טוב, אני לא הולך לתת לו להסתלק מכאן עם איזה שהוא חלק מהכסף!" ואז הוא הסיר את המכסה מהכד. בדיוק ברגע שעשה זאת, בה, ג'בה ג'בה ג'בה ג'בה ג'ה, משהו עף מהכד עם קול כמו של רעם. הוא הסתכל אל תוך הכד ולא היה שם כלום. מה שלא היה שם בתוך הכד – זה עף ונמלט משם ברגע שהסיר את המכסה. לא נשאר שם שום דבר, רק הכד הריק. בעל הבית לא יכול היה לעשות שום דבר בקשר לזה. הוא הוציא את המשרתים שלו החוצה והם חפרו והוציאו את הכד ועכשיו הוא היה ריק. כל מה שיכלו לעשות היה לכסות את הכד עם המכסה ולקבור אותו חזרה באדמה. אז זה מה שהם עשו. הם הדקו את המכסה לכד בדיוק כמו שהיה קודם ואז שבו וקברו אותו. הם שתלו את שיח הננדין מעליו כפי שהיה והעמידו פנים ששום דבר לא קרה. למחרת בבוקר, בעל הבית אמר לזקן: "קיבלתי את שיח הננדין הזה רק לאחרונה ושתלתי אותו שם לפני כמה ימים. אבל לא ראינו שום כד של כסף כששתלנו אותו. אם אתה רוצה לחפור אותו, בבקשה עשה זאת. אני לא חושב שתזדקק להרבה אנשים לעזרה. שניים צריכים להספיק. קל לחפור שם כי השיח נשתל רק לאחרונה." "אה, באמת? טוב אם כך, תן לי מישהו שיעזור לי לחפור." בעל הבית נתן לו אם כך שני משרתים והם התחילו לחפור. כמובן שזה היה קל מאוד לחפור אחרי שהאדמה כבר נחפרה כולה בלילה הקודם (צוחקת). מהר מאוד הם הגיעו למכסה של הכד. "זהו זה! זה בטוח זה! אין לי ספק שזה הכד!" הם הוציאו את הכד והסירו את המכסה. הכד היה ריק! לא היה שם כלום! אפילו לא טיפת מים, רק הכד הריק! המסכן היה לגמרי בשוק: "מה קרה? איך יכולתי לעשות את זה? מה אני אעשה? הקרבתי הכל רק כדי שאוכל לחפור את הכד הזה. הלכתי רעב ובלי בגדים. לוויתי כסף ונכנסתי לחובות, והכל בשביל שום דבר, רק בשביל כד כסף ריק! ועכשיו שכרתי את האנשים האלה ואני לא יכול לשלם להם. מה אני אעשה?" ואז הוא אמר לאיש העשיר: "לא נשאר לי הרבה כסף. בזבזתי את רוב מה שהיה לי, אבל אני רוצה לשלם לך על עזרתך. אנא, קח את כל מה שנשאר כאן וסלח לי שאינני יכול לתת לך יותר. אם הכד היה מלא בזהב הייתי נותן לך המון כסף, אבל הכד היה ריק, ואני בזבזתי את רוב כספי על הנסיעה לכאן, לאוסקה. אנא, קח מה שנשאר וסלח לי שהטרדתי אותך." הוא נתן לו אם כך קצת כסף עבור העבודה של המשרתים ועבור הוצאות האירוח והאוכל. "עכשיו אני צריך לחזור הביתה. לא נשארה לי אף פרוטה, אבל אני יכול לקבץ נדבות לאורך הדרך. אין שום דבר אחר שאני יכול לעשות." הוא עזב אם כך את ביתו של האיש העשיר ויצא לדרך לשוב לביתו כשהוא מבקש נדבות ומקום מחסה ללילה לאורך הדרך. "הנה אני חוזר הביתה ומקבץ נדבות לאורך כל הדרך. אשתי הזהירה אותי שלא אהיה כל כך טיפש לקנות חלום של מישהו אחר. 'בחלום אין שום ממש. אי אפשר לדעת אם זה אמת או לא', היא אמרה, אבל אני התעקשתי ללכת ולקנות את זה ולא היה לי אפילו כסף משלי לקנות את זה. הייתי צריך לאלץ את אשתי ללוות כסף מהקרובים שלה. עכשיו אני מתבייש לעמוד מולה. אני חושב שאקפוץ לתוך הנהר ואטביע את עצמי. מה אני אעשה? האם להרוג את עצמי? האם להרוג את עצמי? אני הולך לקפוץ מהגשר הגבוה הזה ולהטביע את עצמי בנהר. אבל רגע! אני לא רוצה להרוג את עצמי כאן ולעולם לא לספר לאשתי מה באמת קרה. יהיה עלי פשוט ללכת הביתה ולספר לה." הוא המשיך אם כך לצעוד, כשהוא מבקש אוכל ולינה לאורך כל הדרך. אחרי הרבה ימים הוא הגיע לבסוף קרוב לבית שלו. "מה אני אעשה עכשיו. אני מתבייש לעמוד בפני אשתי. אני צריך פשוט להרוג את עצמי. אני אקפוץ לנהר ואהרוג את עצמי." אבל הוא המשיך ללכת לכיוון הבית. "אהרוג את עצמי עכשיו!" והוא התקדם עוד קצת. "עכשיו אני באמת הולך להטביע את עצמי!" והוא התקדם עוד קצת. הוא המשיך ככה עד שעשה את כל הדרך הביתה (צוחקת בלבביות). הוא בא לבית ואשתו יצאה לפגוש אותו: "טו-צ'אן (אבא)! בלילה הקודם, בערך בחצות כל מיני מטבעות זהב התעופפו אל תוך הבית! הכסף עף לתוך הבית כל כך מהר בכמות כל כך גדולה כשהוא נופל בכל מקום ונשמע כמו רעם. הקול היה פשוט מחריש אוזניים, גרה גרה גרה גרה גרה גרה גרה גרה גרה, חשבתי שהוא ימוטט את כל הבית. הכסף פשוט המשיך להתגלגל בקול רעם, זהב ואוצרות מכל הסוגים, עד שהרצפות הבריקו מזהב. השארתי את זה מונח שם בלי לאסוף את זה עד שתבוא הביתה לראות את זה. זה מפוזר בכל חדר המגורים וחדר האוכל והמטבח." הוא נכנס להסתכל ואכן כן. הזהב היה מונח בכל מקום מנצנץ ומבריק, פיקה פיקה פיקה פיקה פיקה. וככה זה קורה: אם אדם שפל מנסה לחפור כד של זהב הוא יהפוך לכד ריק. והאיש שאמור לקבל את הכסף, אם אין לו את ההזדמנות לחפור את זה, אז זה ימצא את דרכו אליו בדרך זו או אחרת. כד של זהב נועד לאדם מסוים ולא לאף אחד אחר. אם זה מיועד לאדם מסוים, אז לא חשוב מה שיקרה – במוקדם או במאוחר הוא יקבל את זה. אז זה הסיפור. "זטו מוקשי סגטה". המספרת צוחקת ואז אומרת בעליזות: "מזל שהוא לא הטביע את עצמו, נכון?" השומע: "באמת נכון, לא?" המספרת: "הוא היה כל כך מיואש וכל כך מלא בושה לעמוד שוב בפני אשתו והתכוון להטביע את עצמו, או להרוג את עצמו באיזה שהיא דרך. ושם כל הכסף הזה מחכה לו! אבל הוא איבד כל תקווה והיה בטוח שלא נשאר לו שום דבר אחר לעשות חוץ מאשר למות. אם הוא היה הורג את עצמו הוא לעולם לא היה יודע שכל הכסף היה שם בשבילו. הוא היה בר מזל שהגיע הביתה בלי למות.