האביר גאווין והגבירה המגעילה

האביר גאווין והגבירה המגעילה
(סיפרה: דר' שיבולת זית)

ביום קיץ בהיר יצא המלך ארתור לציד עם אביריו. הסוסים דהרו, בשופרות תקעו ובלהט הציד התרחק המלך ארתור מאביריו עד שנעלמו מעיניו והוא מצא את עצמו בחלקו האפל של היער. שם, בביצה העכורה, הוא פגש את אויבו המושבע – האביר בשחור. האביר בשחור שלף את חרבו והזמין את המלך ארתור לדו-קרב. לחרדתו גילה המלך כי שכח את חרבו בבית. "להרוג אותך בלי החרב שלך היא משימה קלה מדי עבורי" אמר לו האביר בשחור, והמשיך: "מכיוון שאני יודע שאתה איש של כבוד אחוד לך חידה. בתום שלושה ימים אחכה לך בדיוק במקום הזה. עלייך לחזור עם תשובה נכונה לחידה; אם תדע את הפיתרון אני מבטיח לך שלעד לא אטריד אותך יותר. אך אם לא – אהרוג אותך ואכתיר את עצמי למלך אנגליה במקומך". למלך ארתור לא הייתה ברירה, והוא קיבל את ההצעה. "אם כן" אמר לו האביר בשחור "עליך לחזור עם תשובה לשאלה מה חפצות הנשים יותר מכל", אמר ונעלם על סוסו. חזר המלך ארתור לארמון. בדרך הוא פגש בשווקים, בכפרים ובערים נשים רבות. את כולם שאל המלך מה הן חפצות יותר מכל, אבל לכל אישה הייתה תשובה אחרת; זו רצתה יופי, והאחרת בריאות. זו רצתה ילדים וזו – אהבה. והמלך ארתור הבין שאין לו את התשובה האחת הנכונה. מקץ שלושה ימים שם המלך את פעמיו לביצה בלבו האפל של היער. מעט לפני שהגיע למקום הוא ראה אישה בגלימה אדומה. כשהתקרב אליה המלך נגלתה בפניו הגבירה המגעילה ביותר שהוא ראה מימיו: קרחות בין שערותיה, פצעים מוגלתיים על לחיה, אצבעות ידיה מעוקלות וצחנה נודפת מגופה. פנתה אליו הגבירה ושאלה: "המלך ארתור, למה אתה כל כך עצוב? " סיפר לה המלך על האביר בשחור ועל חידתו. "אני יודעת את התשובה", אמרה לו הגבירה. "בבקשה, גלי לי אותה! " התחנן המלך. אבל הגבירה חייכה ואמרה: "אגלה לך רק אם תבטיח לי שאחד מאביריך יישא אותי לאישה". הביט המלך על הגבירה – והחוויר. בלבו חשב איך יוכל לבקש מאביריו שיישאו לאישה גבירה כל כך מכוערת. אבל מכיוון שלא הייתה לו ברירה – הסכים. רכנה לעברו הגבירה ולחשה על אוזנו מספר מילים, והמלך ארתור ידע שזו אכן התשובה לשאלה. בצעד קל פנה המלך לביצה, ושם המתין לו האביר בשחור: "נו, האם אתה יודע את הפיתרון?" שאל אותו האביר. המלך ארתור חייך ואמר: " יותר מכל חפצות נשים לעשות את מה שהן רוצות". זו הייתה התשובה הנכונה. האביר בשחור נעלם על סוסו, והמלך ארתור חזר בלב כבד לארמונו. שם הוא כינס את אביריו, סיפר להם על החידה ועל תשובתה של הגבירה וביקש מהם מתנדב שיישא אותה לאישה. השתתקו האבירים ובהו במבוכה זה בזה."אני נשוי כבוד המלך" אמר הראשון; "ואני מאורס" אמר השני. "ואני בכלל אוהב גברים" אמר השלישי. ורק האביר גאווין שאהב את המלך יותר מכל אמר למלך: "אני אשא את הגבירה המגעילה לאישה". יצאה השיירה מארמונו של המלך לכיוון היער. ושם, כרע האביר גאווין על ברכיו לפני הגבירה המגעילה והציע להתחתן איתה. עוד באותו ערב נחגגה החתונה ברוב פאר והדר בארמון. אבל הייתה זו החתונה העצובה ביותר שראה הארמון – האביר גאווין היה כל כך צעיר ויפה, והגבירה הייתה כל כך מגעילה…הכומר ערך את הטקס, הארוחה נאכלה, הריקודים נרקדו. ובחצות עלה הזוג הצעיר לחדר השינה. שם ישב האביר גאווין על המיטה הזוגית, ראשו בין ידיו והא חרד לקראת הלילה. פתאום חש האביר בנגיעת יד רכה בכתפו ושמע קול מתוק ביותר: "האביר גאווין, למה אתה לא מביט בי?" כשהביט האביר נדהם לגלות עלמה בהירת שיער ויפה עד מאד עומדת מאחוריו. "אני הגבירה המגעילה. מכשף נורא הטיל עלי את קיללת הכיעור ואתה, כשהסכמת לשאת אותי לאישה, הסרת חצי מהקללה" אמרה לו הגבירה היפה. "חצי מהזמן אני איוותר מגעילה, ובחציו – יפה. עליך לבחור מתי עלי להיות מגעילה ומתי יפה." נאנח האביר גאווין ואמר: "אם כך – קל הדבר; בבוקר, כשאני רוכב עם שאר האבירים ואת נשארת בארמון – תהיי מגעילה. אבל בערב, כשנעלה יחדיו לחדר המיטות – אני רוצה שתהיי יפה!", "ככה" אמרה לו הגבירה "אתה רוצה שבמשך היום תתרחקנה ממני גבירות החצר בגלל כיעורי ואני אשאר בודדה ועלובה?" חשב האביר גאווין רגע נוסף ואמר: "אם כך, בבוקר היי יפה, ובלילה – כשנבלה לנו יחדיו – את תהיי מגעילה ואני אדמיין את דמותך היפה". "ואז אגעיל אותך ולא תרצה להתקרב אלי ולגעת בי" בכתה הגבירה. "אם כך" איבד האביר גאווין את סבלנותו "תעשי מה שאת רוצה". חייכה הגבירה ואמרה: "במילים אלו הסרת לחלוטין את הכישוף. מעתה אני אהיה גבירה יפה גם ביום וגם במשך הלילה". וכך חיו להם האביר גאווין והגבירה היפה בעושר ואושר – היא עושה את מה שהיא רוצה, והוא עושה – את מה שהיא רוצה.