דמטר ופרספונה

דמטר ופרספונה
ע"פ המיתולוגיה היוונית
(סיפר: אהרון שבתאי)

דֵמֵטֵר, האלה המעניקה את היבולים והפירות, ילדה לזֶאוּס את פֶּרסֶפוֹנֵה. פעם יצאה הנערה הרכה אל האחו עם חברותיה, בנותיו של אוֹקיינוֹס, להשתעשע ולקטוף פרחי בר. היא אספה סיגלים, איריסים, כרכומים, ורדים ופרחי יקינטון, עד שראתה נרקיס גדול ונפלא. פרספונה לא חשדה שדודה הַדֵס אל השאול נתן בה את עינו, וגם לא העלתה על דעתה שזאוס אביה הוא שהצמיח את הנרקיס הזה כדי לסייע לאחיו. כשקטפה את הפרח נבקעה האדמה, ואל המתים יצא ממנה. הוא חטף את הנערה, ובמרכבת זהב רתומה לסוסים בני אלמוות הוביל אותה אל משכנו. פרספונה פרצה בבכי ושיוועה לאביה, אבל רק הֶקַטֵה, אלת הצמתים שלפיד בידה, שמעה ממערתה את בכיה וקריאותיה, ורק הֵליוֹס, שדבר לא נסתר מעיניו, ראה את מעשה החטיפה. כל עוד ראתה בדרכה הרים ושמים, ים וכוכבים, זעקה פרספונה בתקווה שאמה תשמע. ואכן, דמטר שמעה לבסוף את הקול הזועק וליבה נשבר. היא קרעה מראשה את השביס, ועטופה ברדיד שחור חשה לחפש את בתה. בידיה אחזה שני לפידים בוערים. תשעה ימים לא אכלה דמטר ממזון האלים ולא התרחצה, עד שביום העשירי פגשה את הקטה. אלת הצמתים סיפרה לה שאמנם שמעה את זעקותיה של פרספונה, אך לא זיהתה את החוטף. שתי האלות מיהרו אל הליוס, השמש, ומפיו נודעו להן פרטי המעשה. הליוס הפציר בדמטר שתחדל להתאבל, והזכיר לה שהדס הוא אחיה, אל נכבד הראוי לשמש חתן לבתה. אבל דמטר לא התרצתה. היא התמלאה בכעס על זאוס, פרשה מחברת האלים ושוטטה בקרב בני-האדם. בנדודיה הגיעה לאֶלֶאוּסיס, מצפון-מערב לאתונה, והתיישבה ליד הבאר בצילו של עץ זית ענף. שם מצאו אותה בנותיו של המלך קֶלֶאוֹס שיצאו לשאוב מים. הנערות חמלו על הזקנה הלבושה שחורים, הציעו לה את עזרתן, וביקשו שתספר מיהי ומנין באה. דמטר הציגה את עצמה כבת כרתים ששמה דוֹסוֹ, וסיפרה ששודדי-ים חטפו וכלאו אותה, עד שברחה מהם בשעה שעגנו כדי לסעוד. עוד אמרה שהיא מחפשת עבודה כמשרתת או כמטפלת בתינוק. קַלידיקֵה, היפה בבנותיו של קלאוס, סיפרה לנוכרייה שיש לה סיכוי לקבל בביתן מישרת אומנת שלצידה שכר נאה, כיוון שלא מכבר ילדה אמן מֶטאנֵיירָה בן זקונים. לאחר שמילאו את דלי המתכת הנוצץ שבידיהן במים מן הבאר, חזרו האחיות לביתן, סיפרו לאמן על המפגש, וזו שלחה אותן להזמין אליה את הזקנה. מטאניירה ישבה ליד העמוד הרם, התינוק בחיקה, בשעה שראתה את דמטר עומדת על המפתן, ראשה מתנשא עד לתקרה וזוהר אופף את גופה. המלכה החווירה, ואחוזת יראה הציעה את כיסאה לאורחת. אלא שדמטר לא שמה לב לכיסא, ורק השפילה בתוגה את עיניה ושתקה. למרבה המזל הצליחה שפחה פקחית ששמה יַמְבֵּה לשדל את האלה לשבת על כיסא אחר, שאותו ריפדה קודם לכן בפרוות כבש. האלה ישבה עגומה ושותקת, מכוסה ברדידה השחור, וסירבה לגעת במזון שהוגש לה. מטאניירה הציעה לה גביע יין, אך דמטר דחתה את הגביע, וביקשה שישרו עבורה קמח שעורים ועלי מֶנתה במים. זוהי המיֹשרה שלימים נקראה קיקֶאוֹן. את המישרה הזאת האלה שתתה, וכך ייסדה באֶלֶאוּסיס את פולחניה. דמטר הפכה לאומנתו של הילד דֵמוֹפוֹן, בנה של מטאניירה. היא רצתה לגדלו כבן-אלמוות, ולכן לא האכילה אותו מזון ולא השקתה אותו בחלב, אלא סכה את בשרו במזון האלים. בימים נשאה את העולל בחיקה והוא נשם את הבל פיה האלוהי, ואילו בלילות שמה אותו, כמו היה אוּד, בתוך האח הבוערת. הוריו השתאו למראה בנם, שגדל וצמח להפליא. אלא שערב אחד הציצה מטאניירה לחדר, ראתה את האומנת שמה את בנה בתוך האח, והתנפלה עליה בזעקות. בתגובה הוציאה דמטר את הילד מתוך האש, זרקה אותו ארצה בכעס, ואמרה: "הו בני-אדם נבערים מדעת ועיוורים לגורלם! הייתי פוטרת את בנך מזיקנה וממוות ומעניקה לו גדוּלה, אבל כעת נגזר עליו להיות כאחד האדם! אני האלה דמטר, המעניקה יבולים וחדווה לאנשים ולאלים. כעת יהיה עליכם לבנות לכבודי מקדש ומזבח. אלמד אתכם את פולחני, וכך תפייסו אותי." באומרה זאת השתנה מראה האלה: את זיקנתה היא סילקה, יופי נשפך עליה, מאריגי שׂמלתה נדף מֶתֶק ניחוח, למרחקים נוגה קרן מבשר האלמוות של האלה, שֹערה הזהוב צנח על כתפיה, עד שהבית הואר כאילו ברק עבר בו. מטאניירה ישבה אחוזת פלצות, והתינוק התייפח על הרצפה עד שאחיותיו הרגיעו אותו. למחרת כינס קֶלֶאוֹס את בני אלאוסיס, וציווה עליהם לבנות על הגבעה היכל מפואר. דמטר באה וישבה בו, אך עדיין ייסרו אותה געגועים לבתה דקת המותניים. מרוב צער היכתה את הארץ בבצורת, והאדמה לא הצמיחה את יבוליה. בני-האדם עמדו לגווע מרעב, והאלים לא זכו למנחות וזבחים. זאוס שלח את איריס לזמן אליו את דמטר. גם יתר האלים ירדו כדי לשדלה, אך היא הודיעה שלא תשוב לאולימפוס ולא תצמיח יבולים כל עוד לא תראה את בתה. ואז יצא הרמס בשליחוּת זאוס לשאול, כדי להעלות את פרספונה ממעמקי האדמה. הוא מצא את הַדֵס שוכב במיטתו לצד הנערה החטופה, שהתייסרה בגעגועים לאמה, דחתה את חיבוקיו של האל ותהתה איך תימלט. כאשר שמע מלך השאול שעליו לוותר על אשתו הוא לא התנגד, אלא נעתר בחיוך. "לכי אל אמך, פרספונה," אמר לה, "אבל חזרי אלי, כי אני בעלך, וכאן תמלכי על כל היצורים בעולם, כי כולם יורדים לכאן בתום חייהם. את תהיי מלכת השאול, האלים יכבדו אותך, וכל בני-האדם ייכנעו למשפטך וירצו אותך במנחות ובזבחים." פרספונה לא התחשבה בדבריו ושֹשֹה ללכת, אבל הדס הערים עליה, ונתן לה בסתר לטעום גרעין מתוק ועסיסי של רימון כדי שתחזור אליו ולא תשהה לעד בחברת אמה. וכך היה. כשירדה הנערה ממרכבתו של הרמס ונפלה בזרועות אמה, שאלה אותה דמטר: "בתי, האם אכלת דבר-מה כאשר שהית בשאול? אם דבר לא בא אל פיך, תוכלי לשבת תמיד לצידי בחברת אביך והאלים. אבל אם טעמת דבר-מה, תצטרכי לשוב אל מעמקי האדמה. בכל סתיו תרדי אל השאול הקודרת, ובאביב תעלי ותבלי עימי בחברת האלים." פרספונה תיארה באוזני אמה את החטיפה, וגם גילתה לה שהדס שם בפיה את גרעין הרימון. רק שמחת הפגישה הקלה על האם ובתה לקבל את הדין. בינתיים שלח אליהן זאוס את רֵיָה אמו, על-מנת שתזמין את דמטר בתה לשוב למשפחת האלים. לאחר שראתה בדרכה עד כמה הארץ שוממה, ביקשה ריה מדמטר שתשוב להעניק את מתנותיה. דמטר נעתרה לה, והארץ מייד הוריקה. השדות לבלבו והעצים עשו פרי. לאות חסד העניקו דמטר ופרספונה שיבולת לטְריפְּטוֹלֶמוֹס בן מלך אלאוסיס, ושלחו אותו במרכבה רתומה לנחשים ללמד את בני-האדם לגדל תבואה. ואילו לשועי אלאוסיס הנחילה האלה את פולחני המסתורין, האמורים להקנות למתקדשים בהם אושר וחיי נצח אחרי המוות.